מאיר בן-מאיר

מאיר בן מאיר היה דמות מפתח בשירות הציבורי בישראל, ובפרט בתחומי החקלאות וניהול משאבי המים. הוא כיהן כראש מינהל המחקר החקלאי (מכון וולקני) בין השנים 1988–1991.

להלן סיכום על פועלו בהקשר של מכון וולקני ועל הקריירה המקצועית שלו:

הנהגת מכון וולקני (1988–1991)

במהלך כהונתו כמנהל המכון, בן מאיר בלט בגישתו הניהולית והאסטרטגית. כמי שהגיע מרקע של כלכלה חקלאית וניהול בכיר בממשלה, הוא התמקד במספר צירים:

• חיבור המחקר למדיניות: הוא פעל לצמצום הפער בין המחקר האקדמי לבין הצרכים המעשיים של משרד החקלאות והחקלאים בשטח.

• ניהול משאבים: תוך שימוש במומחיותו בתחומי המים והכלכלה, הוא תיעדף פרויקטים מחקריים שעסקו בפתרון בעיית המחסור הכרוני במים בישראל.

• יציבות ארגונית: הוא ניהל את המכון בתקופה של שינויים במבנה החקלאות הישראלית, תוך מעבר לפתרונות מבוססי הייטק וייצוא.

תחנות מרכזיות בקריירה הציבורית

השפעתו של בן מאיר חרגה הרבה מעבר לכותלי מכון וולקני:

• נציב המים: הוא זכור בעיקר בזכות שתי הקדנציות שלו כנציב המים (בסוף שנות ה-70 ושוב באמצע שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000). הוא היה דמות מרכזית בניהול משברי המים של ישראל וקידם בנחישות את נושאי ההתפלה וטיהור השפכים.

• מנכ”ל משרד החקלאות: כהונתו בתפקיד זה העניקה לו ראייה רחבה על הענף כולו, מה שסייע לו מאוחר יותר בניהול המכון.

• אידיאולוגיה חקלאית: כחבר קיבוץ שעלבים, הוא שילב ניסיון חקלאי מעשי עם ניהול מקצועי. הוא ראה במחקר החקלאי נכס לאומי אסטרטגי.

המורשת במכון וולקני

בהיסטוריה של מכון וולקני, מאיר בן מאיר נחשב למנהל בעל “משקל כבד”. מינויו לתפקיד סימל את החשיבות הרבה שייחסה הממשלה למכון – לא רק כאוסף של מעבדות, אלא כזרוע קריטית לביטחון הלאומי ולתכנון הכלכלי של מדינת ישראל.

הוא הלך לעולמו בשנת 2006, והותיר אחריו מורשת שעיצבה את האופן שבו ישראל מנהלת את משאביה היקרים ביותר: אדמה ומים.