שמעון ליטואר-לטר

פרנץ שמעון ליטואר נולד ב-1893 בברלין, גרמניה.

היה פעיל בתנועת נוער ציונית “בלאו-ווייס” (תכלת-לבן) וביקור שערך בארץ-ישראל ב-1914 חיזק את שאיפתו לעלות ארצה לאחר סיום לימודיו. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני ומונה לקצין – קידום נדיר ליהודי. עם סיום המלחמה, השלים את לימודיו באוניברסיטת לייפציג (תואר בכימיה ב-1922) ובהמשך עשה דוקטורט בפקולטה לחקלאות באוניברסיטת ברסלאו.

יחד עם אשתו רגינה, עלו לארץ ישראל ב-1923.

ב-1924 הצטרף למחלקה לפיטופתולוגיה בראשות ד”ר ישראל רייכרט, בתחנת הניסיון החקלאית שנוסדה כשנתיים קודם, ושכנה עדיין בתל-אביב. אנקדוטה מספרת שהתקבל לעבודה בתחנה הודות למיקרוסקופ שהביא איתו מגרמניה ומסר כ”נדוניה” לתחנה, שסבלה אז ממחסור חמור בתקציב ובציוד.

בשנים הראשונות, שימש ד”ר ליטואר כאסיסטנט ראשון של ד”ר רייכרט, ויחד עסקו באיסוף נתונים בסיסיים על גורמי המחלות החשובות של צמחי התרבות בארץ, על תנאי ההדבקה, תהליכי ההתפתחות ודרכי הטיפול נגד המחלות. עבודותיהם התפרסמו בעלוני ההדרכה של מחלקת ההתיישבות ודנו, לדוגמה, בחיטוי זרעי טבק (1925), בתוצאות מחקר על הריקבון בענבים (1928) ובחיטוי נגד הפחמון של התבואות (1929).

בהמשך התמקדו מחקריו של ד”ר ליטואר בעיקר בבעיות הפתולוגיות והפיסיולוגיות של תפוחי אדמה ושל פרי הדר, ובתחומים אלה תרם רבות למחקר, לחקלאים ולכלכלת הארץ.

לפני קום המדינה, בהיעדר שטחי קירור מתאימים, היה האחסון של תפוחי-אדמה כרוך בהפסדים גדולים בגלל מחלות שונות שפגעו בפקעות. ד”ר ליטואר, אליו הצטרפו ד”ר שרה צימרמן-גריס ואגר’ נעמי גורודסקי-טמקין, חקרו את גורמי מחלות הפקעות באחסון ואמצעי הטיפול נגדן. כ”כ בחנו את אפשרויות הוויסות של תרדמת הפקעות בעת האחסון לצרכי זריעה או אספקה. יישום תוצאות מחקריהם אפשרו אספקת תפא”ד לאוכלוסייה בשנות מלחמת העולם השנייה, כאשר נפסק יבוא תפא”ד מחו”ל. סידרה של מאמרים בנושאים אלה פורסמו בין השנים 1935-1955.

פרי-ההדר היה גידול היצוא העיקרי בתקופת המנדט הבריטי. הפרי הארוז הובל באוניות לאירופה ובמשך ההובלה התפתחו ריקבונות שפגעו בשיעור גדול של הפירות. בשלהי שנות ה-1920 החל ד”ר ליטואר בהגדרת מחוללי המחלות בעצים ובפירות של הדרים, במיוחד הצביע על הפטריות דיפלודיה, פיטופטורה ופניציליום.

ב-1937 יזמו ממשלת המנדט והתחנה לחקר החקלאות ברחובות במחקר משותף על הסיבות לריקבונות בפרי ההדר והדרכים למניעתם, וד”ר ליטואר מונה לראש הצוות “לחקר הפסולת בהדרים”.

בשלב מוקדם התברר ששמירה על תברואה בסיסית בפרדס ובעת האריזה אינה מספיקה כדי למנוע את התפתחות הריקבונות. ניסויים הראו שהחומר הנדיף “דיפניל” מעכב את התפתחות הפטריות ואפשר להספיג אותו על נייר העוטף את הפרי, ובהמשך נמצא כי אפשר להגביר את יעילות הטיפול ע”י אידוי של קוטל הפטריות “חנקן תלת-כלורי”. בשנות ה-1940 החלו להקים בתי אריזה ממוכנים ופיתחו את השיטה של רחיצת הפירות ב”נתרן אורתו-פניל-פנאט”. כתוצאה מיישום תוצאות המחקרים הופחתו שיעורי הריקבון בפרי לאחוזים בודדים בלבד. הפרויקט זכה בתמיכת ממשלת המנדט עד 1948, ואחרי קום המדינה, כאשר האחריות על השיווק עברה למועצת פרי-הדר החדשה, המשיכו ד”ר ליטואר וצוות המחלקה לאחסון פירות לעבוד בשיתוף הדוק עמה.

תחילה הייתה המעבדה לאחסון פירות חלק מהמחלקה לפיטופתולוגיה, ועם התרחבות פעילותה הוקמה מחלקה לאחסון פירות וירקות כחלק מהמכון לטכנולוגיה אשר עבר לבית דגן בשנות ה-1950. ד”ר ליטואר קיים קשרים עם חוקרים ומוסדות רבים מן הארץ ומחו”ל, וכנציג המדינה ביקש לעברת את שמו – כך שחלק ניכר מפרסומיו אחרי קום המדינה חתומים בשם שמעון פ. לטר.

היה המרצה הראשון בענייני אחסון פירות וירקות בפקולטה לחקלאות, ופרסם כ-150 מאמרים על תוצאות הניסויים וההנחיות למגדלים.

ב-1963 פרש פרופ’ ליטואר-לטר באופן רשמי, אך המשיך ללוות את המחקר באחסון עד קרוב לפטירתו, שקרתה ב-1979.

פרופ’ מינה נדל-שיפמן, שהייתה שותפה למחקרים על אחסון פירות מ-1937, עבדה במחיצתו של פרופ’ ליטואר-לטר במשך שנים ומילאה את מקומו בניהול המחלקה לאחר פרישתו, כתבה עליו: “הוא ידע לקשור חלוציות עם יצירה מדעית. מעטים החוקרים הראשונים שתוצאות מחקריהם השפיעו כה רבות על התפתחות החקלאות בארץ. הרוח החלוצית, צניעותו ויושרו המדעי הקרינו על החברים שעבדו איתו”.

ערכה עמליה ברזילי, 2008