יום הזיכרון לאירועי ה-7 באוקטובר במכון וולקני

דבריו של פרופ’ בני חפץ, ראש מכון וולקני בטקס הזיכרון לנופלי אירועי ה-7 באוקטובר

מכובדיי,
קהילת וולקני ומשרד החקלאות
התקופה היא תקופת הסתיו – ומסימניו הוא פריחת החצב, אותו אני מטפח לעשרות בגינתי. החצב מקדים לפרוח ומוציא עמוד פריחה ואת העלים שומר לחורף. בכל שנה בסתיו פורחים החצבים אבל מספרם אינו זהה בכל שנה. התאוריה של מאיר שלו ז”ל היתה שעוצמת הפריחה מצביעה על כמות הגשמים של החורף הקרב – יותר עמודי פרחים מבטיח חורף גשום. מה רבה אכזבתו כשלמד מהבוטנאים שהמתאם הוא לחורף שהיה. היה חורף טוב – החצבים יניבו פרחים, היה חורף שחון – החצב ימעט לפרוח. החורף האחרון היה סביר, ואפילו טוב ברוב חלקי הארץ. אולם להפתעתי החצבים שבגינתי המעיטו מאוד להוציא עמודי פריחה. כאן אני מציע תאוריה חדשה – לחצב יש יכולת לחוש את מצב הרוח והוא… פשוט עצוב – הוא עצוב משנה קשה ונוראית ולכן התקשה לפרוח.

אני מקווה שבשנה הבאה החצבים ישובו בגדול ויפרחו, כי השנה הקרובה חייבת להיות טובה מזו שהיתה ואנחנו נלמד לצמוח מהכאב הנורא. בשנה גשומה פורחים אצלי בחצר קרוב ל-100 חצבים, אני מקווה בסתיו הבא ל-101 חצבים שכל אחד הוא בן ערובה או חטוף שחזר. זו התקווה הגדולה שלי לשנה הקרובה והחובה המוסרית של כולנו כחברה, אומה ומדינה.

בכל הזדמנות פומבית אני מקדיש מילים לזכרו של חקלאי מהעוטף מדור הנפילים שהקימו חקלאות לתפארת מתחת לקו הבצורת, ועל אף הקשיים הביטחוניים. הפעם בחרתי לציין את יעקבי ינון. יעקבי הוא אגרונום, מדריך חקלאי, עובד ואוהב אדמה, אדם צנוע הליכות וישר דרך. יעקובי נרצח בשבת השחורה של ה-7/10 בביתו שבמושב נתיב העשרה.

יעקבי בן קיבוץ ניר-עם, נרצח עם אשתו בלהה אותה הכיר במהלך השירות הצבאי בכרם שלום. בתחילה התיישבו בניר-עם ולפני למעלה משלושים שנים בחרו להשתקע במושב נתיב העשרה. בני הזוג ינון, הם הורים לשלוש בנות ושני בנים וסבים ל-11 נכדים. הם היו הרוח החיה של המשפחה. יעקבי למד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות וקיבל תואר אגרונום בשנת 1978. לאורך שנים יעקבי היה איש פלחה וגידולי שדה, הן כמרכז הגד”ש ובעיקר כמדריך חקלאי בשדות הנגב. כמדריך חקלאי ידע לטפח דור צעיר של חקלאים ומדריכים ותמיד שמח לשתף ולחלוק את הידע הרב שלו. הוא השתתף בעשרות מחקרים עם חוקרים ממכון וולקני והפקולטה לחקלאות, ובשנים האחרונות הוא ייעץ לנו במינהל בהקשר לגידולים הרב שנתיים בשטחים הפתוחים כאן בקמפוס המרכזי של וולקני.

יעקבי היה אדם שהשאיר חותם, ולכן לא מפתיע שקהילת המחקר החקלאי בישראל הקדישה לזכרו שלושה זנים: זן חיטה שטופח ע”י רואי בן דויד ממכון וולקני, זן של אבטיח שטופח בחברת זרעים דליה, וזן של שומשום שטופח בפקולטה לחקלאות ע”י צביקה פלג. אין ספק שהמותג יעקבי ינון ימשיך לפרוח ולהניב עם הזנים החדשים ושמו יזכר לעד.

השאלה אם אנחנו נהיה ראויים ליעקובי ול-1151 הנרצחים וההרוגים של ה-7/10 – ימים יגידו.

לאחרונה נדהמתי לקרוא שלט שנתלה באחד הישובים בקרבת המושב שלי. בשלט נכתב: “במותם ציוו לנו את… הניצחון”, אנחנו צריכים וחייבים לקדש את החיים ולהחזיר עטרה ליושנה ולצעוק שבמותם ציוו לנו את החיים. החובה המוסרית העליונה של המדינה היא אל תושביה ועליה לעשות הכל, ובאמת הכל, לדאוג לרווחתם ושלומם של התושבים ומעל הכל להשיב את החטופים. אין חובה מוסרית גדולה מזו ואין חובה ערכית כבדה מזו על כתפינו האזרחים, על כתפי הדרג הצבאי, וכמובן הדרג הפוליטי.

ארצנו לא תהיה שלמה, תהליך הריפוי לא יתחיל, השיקום לא באמת יקרה ולא תהיה תקווה אם לא נשיבם הביתה.

אם יש דבר אחד שאנחנו יודעים טוב יותר השנה משידענו בשנה שעברה, זה עד כמה אנחנו לא יודעים, וכמה זה מסוכן לחשוב שיודעים כאשר לא יודעים. כפי שכתב יאיר אסולין בטורו בהארץ: “את המשפט משהו לקוי בהבנתנו הייתי תולה היום בכל חדר ישיבות בעולם”.

לי ברור שמה שהיה, אסור לו שיהיה והדבר נכון בכל הרבדים ובכל המישורים. לא רק למישור הביטחוני ,שנוח וקל לנו לעסוק בו, אלא לאופן בו אנחנו רואים עצמנו כחברה מתוקנת ולאופן בו המדינה רואה אותנו ואנחנו אותה. במילים פשוטות – צריך לפרק ולהרכיב מחדש.

כולי תקווה שנדע לצמוח מהשבר הגדול ונהפוך סיסמאות חלולות למעשים ולבנית חברה מתוקנת ברוח מקימי המדינה ומגילת העצמאות.

יהיה שם הנרצחים וההרוגים צרור בצרור החיים, ובתקווה לראות את החטופים חיים ובמהרה בביתם, ואת ישובי העוטף והצפון משתקמים.

אירועי ה-7 באוקטובר צויינו גם במרכז מחקר גילת יחד עם מחוז הנגב של משרד החקלאות בחנוכתו של “גן חבל תקומה” בו ניטעו עצי זית המסמלים את כוח ההישרדות ואת ניצחון החיים.