תולדות חיים
יעקב נולד ב- 1930 ברומניה.
עלה ארצה ב-1946. התחנך בקיבוץ גבעת השלושה , השתתף במלחמת העצמאות בחטיבת הנגב והיה בין מקימי הקיבוצים בארי ובית גוברין, שם רכש את נסיונו החקלאי.
ב-1954 התחיל לימודי חקלאות באוניברסיטה העברית, וקיבל תואר מוסמך ב-1959. באותה השנה התקבל לעבודה בתחנת הניסויים גילת, התחנה הדרומית של התחנה לחקר החקלאות, כאחראי למחקר בגדולי שדה באזור.
הוא היה חוקר- תושב ראשון של תחנת גילת, ונשאר קשור לתחנה עד ליציאתו לגימלאות.
הישגים מדעיים
יעקב עסק בניסויים באגרוטכניקה של אגוזי-אדמה וחיטה, עם דגש מיוחד על יעול משטר המים וקביעת הדישון על-פי דיאגנוזה של העלים.
ב-1962 נשלח מטעם משרד החוץ לבורמה במסגרת פרויקט משותף ועזר בפתרון בעיות גידול החיטה במקום.
ב-1968 הוענק לו התואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית, עבור מחקר על מטבוליזם החנקן בעלי החיטה.
בשבתון פוסט-דוקטורט באוניברסיטת פורדיו בארה"ב (1969-1971) חקר את הפיכת הסוכר לעמילן בפקעות תפוחי-אדמה באיחסון וממצאיו הניבו פטנט אשר יושם בתעשיית המזון בארה"ב.
עם שובו לגילת, החל בסידרה של ניסויים רב-שנתיים כדי לבחון ביסודיות את גורמי גידול הפלחה באזור הנגב. כתוצאה, פותחה טכנולוגיה חדשה של אי-פליחה המאפשרת שיפור משטר המים תוך כדי ניטרול תהליך האידוי מהקרקע. ממשק זה גם פותר את בעיות התברואה, נזקי הסחף ואיבוד החומר האורגני בקרקעות הלס בנגב. הפעלת השיטה העלתה את יבולי החיטה בקרוב ל-50% ומהווה פתרון כלכלי לבעיית הבצורת בנגב. על בסיס נתונים של ניסויים ארוכי-טווח בנו ד"ר עמיר ופרופ' סנקלר מאוניברסיטת פלורידה בארה"ב מודל מתמטי המאפשר חיזוי יבולי החיטה.
ביוזמתו של ד"ר עמיר גם פותחה שיטה ביולוגית לחיזוי זמינות החנקן והזרחן בקרקע, והיא מקובלת בשם "שיטת גילת" ומיושמת ברוב שטחי החיטה בנגב.
ד"ר יעקב עמיר קיבל "פרס כהן" (1982) ונבחר ל "חוקר השנה" במינהל המחקר החקלאי (1983).
פירסם כ-80 מאמרים מדעיים.
הוא נחשב למומחה בין-לאומי בנושא חקלאות מדברית ושימש כיועץ בתחום זה למדינות רבות.
היה חבר הנהלת תחנת הניסויים גילת ויו"ר מו"פ רמת הנגב (1976-1981).
הפרישה לגמלאות
פרש לגימלאות ב-1995.