תולדות חיים
נולד ב-1922 בפולין. גדל בעיר לודז' והתחנך בסביבה יהודית וציונית. בשנת 1939, כאשר הגרמנים כבשו את פולין והחלו לפגוע ביהודים, עבר לאזור הסובייטי. שם, במשך כשנה, היה מורה ומנהל בבית-ספר יסודי בכפר בֶלורוסי, ובהמשך התגייס ליחידת פרטיזנים פולנית. פעל באומץ לב וזכה ל"אות הלוחם בנאצים". על קורותיו במהלך מלחמת העולם השניה הוא פירסם, בשנת 2002, את הספר "נעורים באזיקים", שתורגם לארבע שפות.
בתום המלחמה ארגן בעיר קֶלצה (פולין) קבוצה של ילדים ונערים, הובילם לאיטליה ומשם הם העפילו ארצה ב- 1946. על מסע זה, שארך כחצי שנה, הוא כתב, בשנת 1996, את ספרו "הדרך לחרות 1946- 1945".
יוסף הלפרין שירת בצה"ל ונפצע במלחמת השיחרור (בשנים 1949-1948), במהלך החלמתו למד בבית המדרש למורים בבית-הכרם. בסיום לימודיו התבקש להקים בי"ס יסודי לילדים עולים בעין-כרם, ובהמשך היה בין מייסדי כפר-הנוער שהוקם ע"י רחל ינאית בן-צבי בעין-כרם.
נתקבל כסטודנט האוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות, גר בקיבוץ חולדה ולאחר מכן בקבוצת שילר, ולימד ביולוגיה בבית-הספר. לאחר השלמת לימודי התואר השני (1958) הוזמן לעבוד במכון הביולוגי-פדגוגי בירושלים, כסגן מנהל ומדריך למורי טבע.
בשנת 1958 זכה במכרז של אגף היעור, במסגרת משרד החקלאות, לתפקיד חוקר בכיר לאנטומולוגית היער, במכון לחקר היער "אילנות". שם הוא הקים מעבדת מחקר ועבד כ"ח שנים. בשנת 1986, עבר עם רוב עובדי המכון לחקר היער "אילנות" למרכז ווֻלקני בבית-דגן.
הישגים מדעיים
הניח יסוד לשלוש דיסציפלינות בתחום אנטומולוגית העץ: יער טבעי ונטוע, נוי כפרי ואוּרבָני, ותעשיה (בנין ורהיטים). נושאי מחקר עיקריים העסיקוהו במשך כל שנות עבודתו: בדיקה ורישום האֶנטוֹמוֹפַאוּנָה של עץ - נושא עליו הוא פרסם 25 רשימות מפורטות של קבוצות סיסטֶמתיות של חרקים (כגון יַקרוּניות, בַרקניות, קַמביות וכדומה); תהלוכן-האורן, המזיק העיקרי של יערות האורן בארץ (בעיקר בגלל השערות הצורבות של זחליו). בין פיתוחיו החדשניים בנושא זה היו שיטה לגילוי העצים הנגועים באמצעות רשת מלכודות פרומון, ושיטת הזרקות-גזע המאפשרת את הדברת המזיק בעצים גבוהים. בעד פיתוח זה הוא זכה בפרס ייעול מטעם משרד החקלאות.
בשנת 1974 הגיש עבודת דוקטור לאוניברסיטה העברית בנושא: תהלוכן-האורן: ביולוגיה, אקולוגיה ואויבים טבעיים. פירסם מעל 200 פרסומים, בעברית ובאנגלית.
כתב 12 מונוגרפיות על מזיקים שונים: ביער טבעי - טוואי האלון, תהלוכן האלה, תהלוכן האוג, ועש הרותם; ביער נטוע - קמבית-האורן (מזיק חדש בארץ, שהתאקלם אצלנו וקטל אלפי עצים עד אשר הושמד בעמל רב), ברקנית האשל; בעצי נוי - פשפשית-הצפצפה, עָלית האוּלמוּס, עש הצפצפה, עש הדולב, עש המייש (שני האחרונים פלשו לארץ מלבנון); בעץ תעשיית - ליקְטוּס שחום. למרבית המזיקים פותחו שיטות הדברה יעילות; חשובה ומקורית במיוחד הייתה זו של ברקנית האשל, שהצילה את האשלים מניוון. נכתבו על ידו גם שבע מוֹנוֹגרפיות על עצים שונים (אורן, ברוש, אקליפטוס, צפצפה, אולמוס, דולב ואילת הבטנה) ועל מזיקיהם.
חיבר שני עֲרָכים לכרך ג' של האנציקלופדיה לחקלאות (1975), ו- 15 ערכים לכרך 3 לאנציקלופדית החי והצומח של א"י (1989).
תרומה ופעילות ציבורית במינהל המחקר החקלאי ומחוצה לו:
בשנת 1967, נבחר למזכירות העולמית של אנטומולוגי יער, ובתפקיד זה פעל שנתיים לתיאום מחקרים בין 11 ארצות האזור. נתן הרצאות רבות בנושאי אנטומולוגיה כללית ועל מזיקי היער ועצי הנוי, במסגרת מדרשת רופין, מרכז בריאות הציבור בצריפין, ובית הספר לגננות ולטכנאות נוף בפתח-תקווה, כמו-כן גם בפקולטה לחקלאות ברחובות ובטכניון בחיפה. בשנת 1978 הוא אירגן וניהל את הסימפוזיון הבינלאומי הראשון על תהלוכן-האורן בישראל. ב-1980-1979, הוזמן כמרצה בפקולטה ליעור בגֶטינגֶן, בנושא מזיקי היער הסובטרופי. השתתף גם בסיורי לימוד, כנסים וסמינרים בארצות אירופה, ארה"ב והודו.
הפרישה לגמלאות
בשנת 1987, ד"ר יוסף הלפרין פרש לגימלאות, אך המשיך לעבוד כמתנדב במעבדתו החדשה.
במקביל שימש כמדריך וכמרצה בתחום המזיקים במחלקת הנוי של שה"ם (משרד החקלאות), וכיועץ בתחום הגנת העץ התעשייתי בפני נוברי-עץ, במכון התקנים הישראלי בת"א. ב- 2010 נפטר .