תולדות חיים
פרנץ שמעון ליטואר נולד ב-1893 בברלין, גרמניה.
היה פעיל בתנועת נוער ציונית "בלאו-ווייס" (תכלת-לבן) וביקור שערך בארץ-ישראל ב-1914 חיזק את שאיפתו לעלות ארצה לאחר סיום לימודיו. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני ומונה לקצין - קידום נדיר ליהודי. עם סיום המלחמה, השלים את לימודיו באוניברסיטת לייפציג (תואר בכימיה ב-1922) ובהמשך עשה דוקטורט בפקולטה לחקלאות באוניברסיטת ברסלאו.
יחד עם אישתו רגינה, עלו לארץ ישראל ב-1923.
הישגים מדעיים
ב-1924 הצטרף למחלקה לפיטופתולוגיה בראשות ד"ר ישראל רייכרט, בתחנת הניסיון החקלאית שנוסדה כשנתיים קודם, ושכנה עדיין בתל-אביב. אנקדוטה מספרת שהתקבל לעבודה בתחנה הודות למיקרוסקופ שהביא איתו מגרמניה ומסר כ"נדוניה" לתחנה, שסבלה אז ממחסור חמור בתקציב ובציוד.
בשנים הראשונות, שימש ד"ר ליטואר כאסיסטנט ראשון של ד"ר רייכרט, ויחד עסקו באיסוף נתונים בסיסיים על גורמי המחלות החשובות של צמחי התרבות בארץ, על תנאי ההדבקה, תהליכי ההתפתחות ודרכי הטיפול נגד המחלות. עבודותיהם התפרסמו בעלוני ההדרכה של מחלקת ההתישבות ודנו, לדוגמה, בחיטוי זרעי טבק (1925), בתוצאות מחקר על הריקבון בענבים (1928) ובחיטוי נגד הפחמון של התבואות (1929).
בהמשך התמקדו מחקריו של ד"ר ליטואר בעיקר בבעיות הפתולוגיות והפיסיולוגיות של תפוחי אדמה ושל פרי הדר, ובתחומים אלה תרם רבות למחקר, לחקלאים ולכלכלת הארץ.
לפני קום המדינה, בהיעדר שטחי קירור מתאימים, היה האיחסון של תפוחי-אדמה כרוך בהפסדים גדולים בגלל מחלות שונות שפגעו בפקעות. ד"ר ליטואר, אליו הצטרפו ד"ר שרה צימרמן-גריס ואגר' נעמי גורודיסקי-טמקין, חקרו את גורמי מחלות הפקעות באיחסון ואמצעי הטיפול נגדן. כ"כ בחנו את אפשרויות הוויסות של תרדמת הפקעות בעת האיחסון לצרכי זריעה או אספקה. יישום תוצאות מחקריהם איפשרו אספקת תפא"ד לאוכלוסיה בשנות מלחמת העולם השניה, כאשר נפסק יבוא תפא"ד מחו"ל. סידרה של מאמרים בנושאים אלה פורסמו בין השנים 1935-1955.
פרי- ההדר היה גידול היצוא העיקרי בתקופת המנדט הבריטי. הפרי הארוז הובל באוניות לאירופה ובמשך ההובלה התפחו ריקבונות שפגעו בשעור גדול של הפירות. בשלהי שנות ה-1920 החל ד"ר ליטואר בהגדרת מחוללי המחלות בעצים ובפירות של הדרים, במיוחד הצביע על הפטריות דיפלודיה, פיטופטורה ופניציליום.
ב-1937 יזמו ממשלת המנדט והתחנה לחקר החקלאות ברחובות במחקר משותף על הסיבות לריקבונות בפרי ההדר והדרכים למניעתם, וד"ר ליטואר מונה לראש הצוות "לחקר הפסולת בהדרים".
בשלב מוקדם התברר ששמירה על תברואה בסיסית בפרדס ובעת האריזה אינה מספיקה כדי למנוע את התפתחות הריקבונות. ניסויים הראו שהחומר הנדיף "דיפניל" מעכב את התפתחות הפטריות ואפשר להספיג אותו על נייר העוטף את הפרי, ובהמשך נמצא כי אפשר להגביר את יעילות הטיפול ע"י אידוי של קוטל הפטריות "חנקן תלת-כלורי". בשנות ה-1940 החלו להקים בתי אריזה ממוכנים ופיתחו את השיטה של רחיצת הפירות ב"נתרן אורתו-פניל-פנאט". כתוצאה מיישום תוצאות המחקרים הופחתו שיעורי הרקבון בפרי לאחוזים בודדים בלבד. הפרויקט זכה בתמיכת ממשלת המנדט עד 1948, ואחרי קום המדינה, כאשר האחריות על השיווק עברה למועצת פרי- הדר החדשה, המשיכו ד"ר ליטואר וצוות המחלקה לאיחסון פירות לעבוד בשיתוף הדוק עמה.
תחילה הייתה המעבדה לאיחסון פירות חלק מהמחלקה לפיטופתולוגיה, ועם התרחבות פעילותה הוקמה מחלקה לאיחסון פירות וירקות כחלק מהמכון לטכנולוגיה אשר עבר לבית דגן בשנות ה-1950. ד"ר ליטואר קיים קשרים עם חוקרים ומוסדות רבים מן הארץ ומחו"ל, וכנציג המדינה ביקש לעברת את שמו – כך שחלק ניכר מפירסומיו אחרי קום המדינה חתומים בשם שמעון פ. לטר.
היה המרצה הראשון בענייני איחסון פירות וירקות בפקולטה לחקלאות, ופירסם כ-150 מאמרים על תוצאות הנסויים וההנחיות למגדלים.
הפרישה לגמלאות
ב-1963 פרש פרופ' ליטואר-לטר באופן רשמי, אך המשיך ללוות את המחקר באיחסון עד קרוב לפטירתו, שקרתה ב-1979.
פרופ' מינה נדל-שיפמן, שהייתה שותפה למחקרים על איחסון פירות מ-1937, עבדה במחיצתו של פרופ' ליטואר-לטר במשך שנים ומילאה את מקומו בניהול המלחקה לאחר פרישתו , כתבה עליו: הוא ידע לקשור חלוציות עם יצירה מדעית. מעטים החוקרים הראשונים שתוצאות מחקריהם השפיעו כה רבות על התפתחות החקלאות בארץ. הרוח החלוצית, צניעותו ויושרו המדעי הקרינו על החברים שעבדו איתו".